יש משחקים שכשהם יצאו כל כך חידשו ו/או מיסדו קונספטים מסויימים כך שהם הפכו לז'אנרים בפני עצמם בתעשייה. משחקים כמו Castlevania ו-Metroid סללו את הדרך למשחקים מודרניים כמו Hollow Knight, דארק סולס הוליד את Nioh ו-The Surge המצוינים. ועם Warhammer Vermintide 2, אנחנו מקבלים תולדה חדשה של Left 4 Dead המצויין, עם כמה שינויים מוצלחים ש"הושאלו" ממשחקים מודרניים ויחד הופכים אותו למשחק קו-אופ מוצלח במיוחד.

מבחינה נרטיבית הוא עושה קפיצת ראש לעולם של Warhammer שאקדים ואומר שמעולם לא הצלחתי להתחבר עליו יותר מדי (40K יותר מדבר אליי). יש פה גזעים שונים עם דרמה עמוקה והיסטוריה ענפה: האויבים מהמשחק הקודם חזרו ועכשיו גם כוחות הכאוס פה, אבל בכנות אחרי הפרולוג הרוב פשוט עבר מעליי. אני הגעתי בשביל להרוג אנשי עכבר במאות (אם לא אלפים) והו אלוהים כמה אנשי עכבר הרגתי (אבל לא רק). ההחלטה הראשונה היא באיזו דמות מתוך המישה הקיימים משחקים ואני את המשחק התחלתי עם הלוחם הקלאסי שעל פניו נראה די סטנדרטי – אני מניף את החרב, ראשים עפים – ניצחון! אבל ככל שהשלבים מתקדמים מצאתי את עצמי עובר לתפקיד המכשפת גם ונחשפו בפני האפשרויות המתקדמות יותר שכן לכל דמות (יחד עם צייד המכשפות, ריינג'ר והמתנקש) יש 3 תתי-התמחויות שנותנות יכולות חדשות עם הפוטנציאל לשנות את הדינמיקה של הקבוצה.

ובדינמיקה הקבוצתית היא המקום שבו גם הקסם האמיתי וגם התסכול שלי מהמשחק נחשפו. Vermintide 2 הוא משק אונליין קבוצתי בכל רמ"ח אבריו. הוא דורש קבוצה שמתקשרת באופן קבוע (ורצוי באמצעות אוזניות), בשביל להגיע לסיום של כל אחד מ-15 השלבים שלו. מעבר לכמות האויבים העצומה שנשפכת מכל מקום, יש פה כצפוי גם אויבים מיוחדים שמחייבים שיתוף פעולה בשביל להביס, לדוג' מפלצות שתוספות את השחקנים עד שאחרים ישחררו אותם ועוד. כל זה אומר שכאשר שיחקתי לבד או עם אנשים שלא תיקשרו, פשוט לא נהניתי כל כך. אם לדוג' אף פעם לא לקח את המכשפת (לה יש נזק אש כברירת מחדל) והמשימה מצריכה את זה, כי יש טרולים שדורשים נזק אש כדי שהחיים שלהם לא יחזרו, אז הקבוצה הייתה תקועה (או לחלופין אם שיחקתי לבד, זה די חייב אותי לשחק בתור אתה דמות). המשחק מנסה לעזור לשחקנים נטולי קבוצות בכך שהוא נותן בונוס ענק לניסיון כשמשחקים עם זרים, אבל בפועל היו לי יותר חוויות לא נעימות באשר כאלו מוצלחות. כך שבעוד שטכנית אפשר לשחק את המשחק הזה לבד, כאשר ה-AI לוקח שליטה על הדמויות האחרות ובאופן כללי עושה עבודה יחסית טובה עם האויבים הרגילים, בעיניי זה היה בעיקר אימון כלפי המשחק האמיתי אונליין.

אפשר להגיד שזה רק אימון, כי כל הנסיון שאתם מרוויחים כשאתם משחקים באופן לא מקוון, לא עובר בכלל למצב האונליין. לא משנה כמה נסיון , יכולות, התמחויות ויתרה מזאת – שלל צברתי, כשנכנסתי לאונליין שום דבר לא עבר איתי. בעוד שזה מובן על הנייר, בפועל זה גרם לי שלא לשחק בכלל כשכל מה שרציתי היה קצת להתאמן עם דמויות שאני פחות מכיר מבלי להכביד על הקבוצה שלי. התחושה הזאת של בזבוז זמן באופליין רק מחזקת את העובדה שזה משחק אונליין כמעט באופן אקסלוסיבי, כי אין דבר שיותר מבאס מלמצוא נשק מגניב ולגלות שהוא לא הולך איתך.  והשלל הוא איפה שהמשחק קצת סוטה מהנוסחה של L4D ומערבב קצת דסטיני. בסיום כל משימה אפשר לשנות את הציוד של הדמות שכמובן מגיע ברמות שונות ועם בונוסים משלו. כל הנשקים עובדים פחות או יותר אותו דבר, אבל יש להם מספיק ניואנסים שונים (מהירות, זווית תקיפה וכו') שגרמו לי לשחק טיפה שונה כל פעם.

יש גם מגוון מספק של חרבות, סכינים, קשתות, מטות ומגנים שתמיד אפשר למצוא צעצוע קטלני חדש. אבל כל המגוון הזה לא משנה עם הגיימפליי עצמו לא מהנה ולמזלי לא משנה באיזה נשק השתמשתי, הוא תמיד הרגיש לי בדיוק כמו שדמיינתי אותו. חרבות יורדות על האויבים עם אימפקט מורגש. רובה-קשת אמנם מכיל מעט חצים, אבל כל חץ שלו מעיף טרול למרחק והרגשתי כל פיצוץ מכדור האש שעף מהמטה שלי.

גם השלבים עצמם מעוצבים בצורה נהדרת. יש גיוון ענק בעיצוב האסתטי של האיזורים בו כל ההרג מתרחש ולפעמים זה מרגיש אפילו קצת מצחיק לצבוע יער פסטורלי בכל כך הרבה אדום. חלקם יותר פתוחים מאחרים, אבל גם ביערות הפתוחים, מעולם לא הלכתי לאיבוד, עם פטרולים של אויבים מסמנים לי הדרך בצורה טבעית. גם עם רוב הזמן האקשן זהה בין השלבים, כמעט לכל שלב יש את הקטע המיוחד שלו כמו פאזלים סביבתיים, שמונע מהרפטטיביות לשקוע ליותר מדי זמן. ועוד עוד שלבים באופק, יש פה לא מעט תוכן.

בסופו של יום זהו משחק אונליין מאד מוצלח, אך גם אחד שמחייב קבוצה שיודעת לעבוד יחד ולתקשר בשביל להוציא את המירב ממנו. אם יש לכם כמה חברים לקפוץ איתם פנימה, אתם תמצאו פה חוויה נהדרת. אם כמוני, אתם שחקני אונליין מזדמנים, אולי, עם כל הצער שבדבר, הז'אנר הזה פשוט לא בשבילנו.

השאירו תגובה