ז'אנר הערפדים היה טרנד לפני כמה שנים וקצת דעך בתקופה האחרונה, אבל Vampyr,מבית היוצר של DONTNOD שאחראים ל-Life is Strange ול-Remember Me, שם ספין חדש על המיתולוגיה שרובנו מכירים . השינויים גם מורגשים במבנה של החוויה עצמה, רק חבל שהאקשן לא מקבל הזדמנות לעלות לאותן רמות של העולם.

העולם של Vampyr הוא לא שחור ולבן. אין הרבה רעים וטובים, אלא בעיקר גוונים של אפור. אנחנו נכנסים לנעליו של ד"ר ריד, שבאופן לא מפתיע בעליל הוא 'מומחה לדם' אבל איכשהו גם כירורג (המטולוגיה היא התמחות פנימית, אז לי אישית זה מוזר). אנחנו פוגשים אותו כשהוא קם לתחייה בתור ערפד כמה שעות לאחר שהוא שב ללונדון אחרי מסע של טיפול בשפעת הספרדית. מי הפך אותו ולצורך מה, הן השאלות שדוחפות את הסיפור בהתחלה, אבל מהר מאד התעלומה מתרחבת לכלול סוגים שונים של ערפדים, ציידים, הבדלי מעמדות ומיתולוגיה בריטית, בין השאר. הסיפור עצמו הצליח לעניין אותי בעיקר בזכות הכתיבה והדיבוב שמראים בצורה טובה את הקונפליקטים של הדמויות, אבל הוא רחוק ממושלם.יש לא מעט יש קפיצות בהגיון של העלילה, דמויות חדשות מוצגות לראשונה בסוף בתור DEUS EX MACHINA והסיפור מסתיים בקטע שלם של אקספוזיציה שהיה עדיף לו היה מפוזר לאורך העלילה בצורה שווה.

אותם אמביוולנטיות וקונפליקט תמידי באים לידי ביטוי גם במשחקיות עצמה. לכל אזרח של העיר יש שם והיסטוריה והם בו זמנית מתפקדים כמקור למשימות צדדיות וגם הדרך הכי טובה להתחזק. מרוויחים נסיון ע"י ביצוע המשימות העיקריות וגם, בצורה די מתאימה, ע"י שתיית הדם (כלומר, הריגה) של בני אנוש.  לכל אזרח יש מדד לאיכות הדם שלו שמושפע מהבריאות שלו ובעיות אישיות. מצד אחד פתירת הבעיות והקווסטים האלו דורשים משאבים ונקשרתי לדמויות להן עזרתי. =מצד שני אם אבחר שלא לעזור לאזרחים ופשוט אשאב להם את הדם, אני ארוויח יותר נקודות נסיון שהן מצרך די נדיר. למעשה פה באה לידי ביטוי גם רמת הקושי: ככל שניסיתי להיות יותר אנושי ולחוס על האזרחים, הייתי יותר חלש והכל היה קשה יותר.

הקונספט הזה מעניין, כיוון שהוא משפיע גם המבנה הבסיסי של המשימות. הייתי רשאי להרוג אזרחים ובכך לסגור משימות צדדיות שלמות שעדיין לא הופיעו. בפועל זה אומר שהייתי צריך לחיות עם ההחלטות שלי, גם במחיר של פספוס חלקים מהנרטיב הרחב. הביצוע ששלו קצת פחות מוצלח, בעיקר כי הפגיעה העיקרית היא במערכת הקרב. בחלק גדול ממנו, ובמיוחד כשהחלטתי שלא להיות מפלצת ולעזור לאנשי לונדון, היכולת הקרבית שלי הייתי מוגבלת. עד שמקבלים מספר יכולות ואמפיריות, האקשן מורכב מקומבו בסיסי שמוכתב על ידי מד סטאמינה מצומצם, גם מול בוסים שמנצלים חלק מאותן יכולות פנטסטיות שסופו של דבר אולי אני גם אקבל. אותן יכולות מיוחדות עולות הרבה נסיון והן פחות שימושיות עד שמשדרגים גם את מד הדם שמפעיל אותם.  השילוב הזה גרם לכך שבראש ובראשונה השקעתי ביכולות פסיביות כמו שדרוגים לכמות החיים ולנזק הפיזי. האויבים אף פעם לא נהיו קשה מספיק בשביל שאני ארגיש את הדחף לבגוד באותם תושבים שאני מנסה להגן עליהם, דבר שפשוט משאיר את מערכת הקרב שטחית ולא מעניינת לרוב העלילה. כל אותן יכולות מיוחדות? יש הרבה כוחות שכיף לשחק איתם, אבל בגלל שאין הרבה נקודות לנצל,רק לקראת הסוף זכיתי לשחק עם שניים מהן ובטח לא עם אלו המגניבות.

עוד משהו שראוי לציין – כל פעם שמתים וחוזרים לנקודת שמירה, כל התחמושות והתרופות שהשתמשתם בהם לפני שמתתם, נעלמים. זה מתסכל במיוחד לאור העובדה שהמשאבים נדירים ואותם רכיבים משמשים גם לריפוי עצמי וגם לריפוי של האוכלוסייה. מעבר לכך, אם זה קורה בקרב בוס, הייתי צריך לנסות שוב בלי אותם תרופות, או לחזור כל הדרך למחבוא שלי ולהכין תרופות חדשות (בהנחה שיש לי את המרכיבים הדרושים). זה פשוט בזבוז זמן מייגע.

אבל בסופו של יום, לאורך 25 השעות שביליתי עם VAMPYR רציתי לראות ולחקור את העולם המסקרן שהמפתחים בנו פה. הדינמיקה בין הדמויות, הקונטרסט בין מדע ופנטזיה והמאבק הפנימי של ריד דחפו אותי קדימה על אף מערכת הקרב הפשוטה. חבל רק שהעלילה לא דחפה אותי לבצע יותר החלטות קשות שעל הדרך גם היו מסייעות לאקשן לממש את הפוטנציאל שלו.

השאירו תגובה